הוא פגש אותי אמש בחתונה, מכר ותיק, כמה שנים כבר לא התראינו.

"אז מה, איך העבודה?" שאל כדרך היהודים המתעניינים, "עובד קשה?"
עצרתי וחשבתי לרגע לפני שעניתי…

"אני חושב שהייתי עושה אותה גם בחינם" השבתי לו – "ה'פוקס' שלי בחיים זה שיצא לי שאני עובד במה שאני מאד אוהב"…

הוא השתתק, הביט בי במבט ארוך… ואז אמר:
"מקווה שאתה מודה לריבונו שככה זכית, אין רבים שיעידו כך על עצמם…."

"יום יום", עניתי לו, "פשוט יום יום…." ועליתי לבמה המוארת.

בלילה, אחרי שכבו האורות ואני כבר הייתי לבד ברכב, בשקט הזה שבדרך הביתה, כשבאוזן מתנגנת שריקה שקטה זכר לסאונד הרועש באירוע,… חשבתי על זה שוב, בפעם האלף…

כמה טוב הוא גומל איתי,…. כמה בר מזל אני,…. כמה נדיר לי….

וכמה מידי פעם אני שוכח את זה ב'גרידיות' האנוכית שלי, בתאוותי, וב"פכים הקטנים" שמסתובבים לי בראש.

"אין בעל הנס מכיר בניסו" לימדנו חז"ל, ומסתבר שאנחנו לא תמיד יודעים לראות ולזכור את הדברים ה"קטנים" – גדולים, שסובבים אותנו.

לא תמיד אנחנו זוכרים לעלות על המשקל באיזון נכון את הטוב שגמלנו, את טוב שקיבלנו.

מרוב עיסוקנו בעצמנו, מגודל ורוב טרדתנו במרדף הגדול, אנו שוכחים לפעמים לקחת צעד אחורה ולהביט על עצמנו ממרחק, ולראות….

לראות כמה טוב יש, תמיד, גם כשלכאורה לא טוב.